מלכוד האיוולת השלטונית

ברברה תוכמן, בספרה "מצעד האיוולת" (The March of Folly) גילתה לנו סוג מיוחד של איוולת  – "איוולת  שלטונית".  

היא מגדירה "איוולת שלטונית" כהתנהלות שלטונית שמקבלת החלטות בניגוד לאינטרס העצמי של המדינה ואף של  הקבוצה השלטת עצמה, וזאת על אף שהיו אלטרנטיבות טובות יותר, ושפע של אזהרות ברורות מראש.

המנהיגים יכלו לבחור בדרך אחרת. היו מספיק אזהרות בזמן אמת, אך הן הוזנחו או הושתקו בשל אטימות, שחצנות ואינטרסים פוליטיים.

ההיסטוריה הזו של "האיוולת השלטונית" אינה יוצאת דופן, אלא תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. היא אינה באג אלא פיצ'ר.

הדוגמאות ההיסטורית שהיא מביאה בספרה ל"איוולת השלטונית" שבה מנהיגים הובילו את עמיהם לאסון, כוללת את:-

🔹 האפיפיורים ברומא בתקופת הרפורמציה –הנוקשות הדתית שלהם הבטוחה בעצמה הובילה לפיצול בנצרות ולעליית הפרוטסטנטיות.

🔹 בריטניה והאובדן של המושבות האמריקאיות – מדיניות המיסוי והדיכוי הובילה למהפכה האמריקאית למרות שהיו סימנים לכך שפשרה הייתה אפשרית.

🔹 מדיניותה של בריטניה כלפי אירלנד – נוקשות פוליטית ואכזריות תרבותית שהובילו לעימותים מתמשכים.

🔹 מלחמת וייטנאם – ארצות הברית המשיכה להעמיק את מעורבותה במלחמה למרות שהייתה מודעת לכך שאין לה סיכוי אמיתי לנצח, והאזהרות על כישלון היו ברורות לאורך כל הדרך.

ספרה של ברברה תוכמן יצא לאור בשנת 1984. מאז נוספו עוד דוגמאות לא מעטות ל"מצעד האיוולת השלטונית". ביניהם ראוי לציין את האיוולת השלטונית שגרמה לקריסת ברית המועצות – התעלמות מוחלטת מהבעיות הפנימיות עד לקריסה המוחלטת והאיוולת השלטונית האמריקאית בניהול המלחמות הכושלות בעיראק ובאפגניסטן, שהתבססו על  ההנחה שהמערב יכול "לייצא דמוקרטיה".

הלקח המשותף לכל אלה הוא שככל שהשלטון בטוח יותר בעצמו, בחוזקתו ובצדקתו, כך הוא עיוור יותר למציאות.  המנהיגים נוטים להתעלם מאזהרות ומלבחון אלטרנטיבות טובות יותר  משום שהם ממולכדים בתפיסות שלהם ובהיבריס שלהם.

לא מדובר רק בהחלטות גרועות של אדם זה או אחר, אלא במנגנון שיטתי מתפתח הנובע מחשיבה קבוצתית עיוורת של קיבעון מחשבתי, הימנעות מביקורת ומלמידה מהמציאות המשתנה.

החשיבה הקבוצתית (Groupthink) הזו כפי שתיאר אותה דיוויד הלברשטם בספרו The Best and the Brightest, היא גורם מרכזי באיוולת השלטונית. היא מובילה לכך שקבוצות של מקבלי החלטות, גם כשהם אינטליגנטיים ומנוסים, מקבלות החלטות גרועות משום שהן נכנעות ללחץ קבוצתי, קונפורמיות ופחד מערעור על הדעה הרווחת.

ממשלים חזקים, בטוחים בעצמם ושיכורי כוח נכשלים דווקא בגלל ביטחונם המופרז וחוסר היכולת שלהם לראות מעבר להיגיון הפנימי של המערכת שלהם.

שליטים הבטוחים בעצמם מקיפים את עצמם ביועצים שמסננים מידע כדי לשרת את מה שהם רוצים לשמוע. כך נוצר מעין חדר תהודה סגור שבו אזהרות קריטיות אינן חודרות או לא מתייחסים אליהן ברצינות הראויה.

כשמערכת שלטונית כזו צוברת כוח, היא מחלישה את הרשויות והגורמים שעשויים לבלום אותה ומקיפה את עצמה באנשים שמונו לא בגלל כישוריהם אלא בעיקר בגלל נאמנותם למנהיג או למפלגה.

זו היא מערכת שהמשוב שלה מהמציאות נאטם והיא ממשיכה ואף מתבצרת ביתר תוקף בתפיסותיה, דווקא  כשהיא נמצאת כבר על סף התהום ומועדת להיות מופתעת ב"הפתעה בסיסית" שתוביל אותה לכישלון קולוסלי או לקריסה מהירה.

אני מהרהר האם המערכת השלטונית הישראלית העכשווית לא מלכדה את עצמה באותה "איוולת שלטונית" ואנחנו צפויים - יתכן כבר בצורה בלתי נמנעת - לשלם את מחיריה.

זה הוא לא טיעון פוליטי. זה הוא שעור היסטורי.

מה דעתכם?