מה פיאז'ה לא זכה לדעת?

ז'אן פיאז'ה (1896-1980), הנחשב עד היום כאחד מאבות חוקרי הפסיכולוגיה ההתפתחותית הקוגניטיבית, התמקד בהתפתחות כישורי החשיבה של ילדים ופיתח את התאוריה כיצד מתפתחים באדם התהליכים הקוגניטיביים שהאדם נזקק להם בחייו. הוא אבחן את 'כישורי החשיבה הטרום פורמליים' והטרום לוגיים של הילד ואת התפתחותם לכדי 'חשיבה פורמלית' לוגית בהתבגרות. בכך הוא ראה את סיומה של ההתפתחות הקוגניטיבית של האדם.

את התאוריה שלו פיתח פיאז'ה עוד במאה ה- 19, אך מאז התרחשה העלייה הדרמטית בתוחלת החיים ויש לנו כבר כיום תוחלת חיים של למעלה מעשרים שנה לאחר סיומה של תקופת הבגרות של חיינו והמחקר הקוגניטיבי העכשווי גילה כי בשנים אלו מתרחשת התפתחות של שלב שלישי בהתפתחות האינטליגנציה אנושית. – 'האינטליגנציה הפוסט־פורמלית'.

בשונה מהצעירים, המשעינים את החשיבה שלהם על הלוגיקה הפורמלית והסכמות שלה לפתרון בעיות, בגילים המתקדמים רבים משנים את חשיבתם מחשיבה לוגית טהורה לחשיבה פתוחה יותר ועמוקה יותר.

האינטליגנציה הפוסט־פורמלית אינה מבטלת את חשיבות החשיבה הפורמלית, אך יודעת לשים אותה בפרופורציה המתאימה. בעלי האינטליגנציה הפוסט־פורמלית לא מוותרים על שיפור יכולותיהם להפעיל היסקים פורמליים, אך מייחסים ערך חשוב מהם למה שלמדו מניסיון החיים הרחב שלהם ולהיקשים שניתן להקיש מהם לגבי ההקשר הספציפי שבו הם נתונים ולמצוא להם פתרונות יצירתיים פרקטיים חדשים (Practical Wisdom).

הדעה הרווחת שככל שאנו מזדקנים הולך וקטן כושר היצירתיות שלנו ויכולתנו להתמודד עם בעיות, אינה בהכרח נכונה. היכולות הפוסט פורמליות המתפתחות בנו בגילים המתקדמים, הן גם היכולות הנחוצות לכל פעולה יצירתית ולכל פתרון יצירתי של בעיות החיים שלנו.

גם מי שלא גילה בעצמו את היצירתיות הנדרשת לניהול נבון של חייו בתקופת הבגרות, יכול ללמוד ולהפעיל את המיומנות הזו בתקופת התבונה של חייו.

האינטליגנציה הפוסט פורמלית משנה באדם גם את האינטליגנציה הרגשית שלו –היכולת לחוש את האחרים, להבין את נקודת מבטם, לדעת להתייחס ולכוון אותם גם דרך הרגש ולא רק דרך השכל ולדעת על מה לעמוד ועל מה לוותר הן לגבי האחרים והן לגבי עצמם.

התפתחות החשיבה והאינטליגנציה הרגשית הפוסט פורמלית מתחילה להתרחש כנראה כבר בתקופת הבגרות, אך בתקופת חיים זו היא במידה רבה מודחקת, זאת משום שבתקופת הבגרות האדם נמדד בעיקר על פי יכולות החשיבה הפורמלית שלו.

כשהאדם מגיע לגיל היציאה לפנסיה המסמנת את סיומה של תקופת הבגרות מבחינתו והוא משתחרר מהמסגרות שדוחקות אותו להפעיל את החשיבה הפורמלית שלו, עולים בו הן הנחיצות והן היכולת להפעיל את כישורי החשיבה והרגש הפוסט־פורמליים שלו והוא הופך לכשיר יותר קוגניטיבית ורגשית להתחיל תקופת חיים חדשה שמתאפיינת בהתבוננות ובבינה חדשה על עצמו ועל עולמו – תקופת התבונה הדוחה את הזקנה הגריאטרית שלו עד לסוף חייו ממש.

הממצאים הנוירולוגים העכשוויים מצביעים אפוא על הצורך להפסיק לחשוב על הגילים המאוחרים של חיינו כעל תקופה של דעיכה ולהתחיל להתייחס אליהם כהזדמנות לטרנספורמציה ולצמיחה אישית חדשה.

האם חשבת\ה מה המשמעות של כל אלה לגביך אישית?