תקופת פרישה ארוכה היא מנוגדת לטבע האנושי. היא מקצרת את חיי האדם.
היציאה לגמלאות הוא הסדר חדש יחסית שנוצר רק במאה התשע עשרה ולצרכי העבודה של המהפכה התעשייתית. במציאות של עבודה במונוטונית ופיסית שאפיינה את הדורות הראשונים של המהפכה התעשייתית לא היה עוד כל תועלת בגילאים המאוחרים של בני אדם שהאריכו חיים. אלה ממילא היו מעטים ביותר והציפיה שבסוף יוכלו לפרוש וליהנות מפנסיה, נועד ליצור מוטיבציה להמשיך בעבודה ולמצות את כוחותיו של האדם עד קצה היכולת שלו, שכן באותה תקופה שנקבע גיל הפנסיה כ- 65, תוחלת החיים הממוצעת של האדם לא הגיעה ל- 60.
המדובר היה במעטים שיצאו לגמלאות ולתקופת גימלה קצרה ביותר (תוחלת החיים בארה"ב ב-1900 הייתה 47 שנים).
לכל אורך ההיסטוריה האנושית ועד סוף המאה התשע עשרה לא היה קיים ההסדר של יציאה לגימלאות. בני האדם חיו בעיקר בסביבה של משפחות מורחבות שבה היו לכל בני המשפחה תפקידים בכל מהלך חייהם. בגילאים המתקדמים השתנו התפקידים של בני האדם כך שגם אם לא יכלו עוד להמשיך בעבודת השדה היו להם תפקידים מכובדים אחרים השמורים לזקני המשפחה. הם לא איבדו את מעמדם במשפחה ובחברה. אדרבא ההערכה אליהם בדרך כלל גדלה והם שמרו על הכבוד העצמי שלהם ועל משמעות חייהם כמעט עד מותם.
רק בתחילת המאה העשרים התחולל השינוי הגדול כשרוב הצעירים עברו לערים על מנת לעבוד בבתי החרושת. הזקנים הושארו מאחור על מנת לשמור על המשק בעוד המשפחה והקהילה כיחידות היסוד חדלו להיות המוקד סביבו מתנהל מעגל החיים. כתוצאה הזקנים איבדו את תפקידיהם המסורתיים כזקני המשפחה והעדה ועימם גם את כבודם ואת משמעות חייהם בגילאים המתקדמים.
הגמלה כרעיון נועד למצוא פתרון לאלה שכבר אין להם ערך במערך התעשייתי וכך גם המעטים שהגיעו לגיל הגמלה איבדו את ערכם בעיני החברה ובעיני עצמם.
כיום אנחנו מצויים בתקופה הפוסט תעשייתית שבה שיקולי העסקת העובדים של תקופה זו אינם רלוונטיים עוד. מאידך היחס לפרישה הפך בהדרגה למעין 'השבת של החיים'. השתרשה התפיסה כי הפרישה מהעבודה היא "זכות" שהעובד זקוק לה וארגוני העובדים חייבים להגן עליה בדומה ליום השבת שהוא יום המנוחה השבועי. זאת גם נוכח המציאות החדשה שבה עיקר תחומי העיסוק של בני האדם אינם כרוכים באותו שעמום מונוטוני ומאמץ פיסי מתמשך הכרוך במשק החקלאי ואף גם לאחר שהתרחשה העלייה הדרמטית בתוחלת החיים ואותה 'שבת של החיים' הפכה כבר לכמעט זהה לתקופת שנות העבודה.
אין לכך כל הצדקה כלכלית. אך חמור מכך, אין לכך גם כל הצדקה מבחינה אנושית. בני אדם לא נועדו להיות מובטלים כל כך הרבה שנים ולהתמודד עם השאלה כיצד ממלאים את כל הזמן הפנוי הזה. יותר מכך - הוא כשלעצמו מהווה את אחת הסיבות העיקריות לאובדן טעם החיים ולמחלות שונות שקשורות בדיכאון ובסופו של דבר גם למוות לאחר שנים של חוסר משמעות.
אך כפי שהראיתי בפוסט הקודם האנשים עצמם אינם מוכנים עוד לראות ביציאה לפנסיה כתחילתה של תקופת זקנה מתמשכת. הם שואפים ליצור לעצמם מעין קריירות חדשות הנותנות לחייהם בגילאים המתקדמים משמעות חדשה. הם מעדיפים בדרך כלל לצאת לגמלה במשמעותה כ'השבת של החיים' רק לנוכח הדרדרות בבריאות גופנית שאינה מאפשרת את המשך העבודה.
בכך הם מסדירים מחדש את המצב האנושי של פרישה קצרה ביותר בסוף החיים. זה היה המצב שכאמור היה המצב הטבעי בכל תולדות האנושות למעט תקופה קצרה של מהפכה התעשייתית ועתה לאחר שהגענו כבר למהפכת הידע ניתן לחזור למצב נורמלי זה.