איסטנבול בדרך אחרת

קפיצה קטנה לאיסטנבול על מנת "לנקות את הראש" מכל מחויבות וטרדות היומיום.

רצייתי לחוות את הטיול שלי לאיסטנבול - העיר היחידה בעולם המשתרעת על פני שתי יבשות - אסיה ואירופה, כטיול של שוטטות ברחובות ובשכונות העיר משני צדיו של הבוספורוס ובשייט ביניהם. לאו דווקא טיול במסלול אטרקציות החובה של התיירים.

לכן, לאחר התארגנות קצרה בחדר המלון ירדתי ללובי וביקשתי מהדור-מן מפה של העיר. לא הייתי צריך להיות מופתע מתשובתו - "אנחנו כבר לא אוחזים מפות כי אף אחד לא מבקש אותם עוד. היום יש לך כבר את מפת הגוגל שתיתן לך תשובה מהירה ומדויקת לכל שאלה שתהיה לך. הכל נמצא כבר בטלפון הסולרי שלך".

מבחינתי הבעיה עם מפת גוגל היא שהתשובות שלה הן מיידיות ומדויקות ללא עוררין. הן חוסכות ממך את האפשרות לטעות. ומי שלא טועה לא לומד דברים חדשים ולא מגלה את הלא צפוי והרי זה הוא אחד מתענוגות השוטטות, המבחין בינה ובין התיירות.

המלון שלי מוקם בקרבת 'ככר טקסים', הכיכר המרכזית של העיר האירופאית ובקרבתה נמצאים הרבה בתי מלון ברמות שונות. עברתי ביניהם ובקשתי מפה, עד שבאחד מהם, מלון עלוב למדי שהציע לא הרבה יותר מחדרים להשכרה, הפקיד פשפש בארון ישן ומצא בין ברושורות מיושנות של אטרקציות התיירות, מפה של איסטנבול. שמחתי עליה כמוצא שלל רב.

נזכרתי שכשהייתי צעיר בצבא אחד מהחוויות המעצימות של ההתנסות בלמידה אישית, רכישת בטחון עצמי, תחושת עצמאות, וביטוי עצמי הייתה בניווט יחידים במדבר על פי מפת 1:20:1000. מאז חלפו הרבה שנים וטעם הזיכרון הזה נשכח. אך עתה, כשאני כבר בן 85 ומשוטט לבדי באיסטנבול, טעם הזיכרון הזה חזר, אם כי בצורה אחרת, בנסיבות אחרות ומטעמים אחרים.

הפעם מתוך המודעות לכך שהיכולת לגלות את החדש הלא מוכר בעצמך ומתוך עצמך היא אחת ההתנסויות החשובות של חווית תקופת התבונה של החיים שאני מצוי בה ושהוויתור עליהם מקדם את ההזדקנות והזקנה.

דווקא עתה, בגילי המתקדם אני מנסה למצות כל הזדמנות על מנת להעשיר את עולמי בחידות חיים חדשות, בהתעניינות ובגילויים חדשים שיעשירו את עולמי בחוויות חדשות על העולם ועל עצמי. והטיול לאיסטנבול הוא עבורי הזדמנות חדשה להתנסות בכך.

האמת היא שאת המודעות לכל אלה לא הבנתי כשהתחלתי את ההרפתקה התורכית שלי. היא עלתה בי בהדרגה והחלה בערב היום הראשון לאחר שיטוט מעייף בשדרה הארוכה של מדרחוב ה'איסתיקלאל' שאמורה להמחיש לתייר את התרבות העשירה והצבעונית של המקום אך בשנים האחרונות השתלטו עליה רשתות בגדי המותגים שאותם ניתן למצוא בכל עיר גדולה וביניהם כמובן גם את מסעדות המזון המהיר המקדונלדים ודומיהם ובתי הקפה של רשת סטארבק ודומיה. רק פה ושם ניתן גם למצוא בשדרה המרכזית של העיר מסעדות המגישות אוכל טורקי אוטנטי, וחנויות של דברי מתיקה האופייניים לטורקיה, וגם אלה שייכות לרשתות גדולות ומכוונות בעיקר לקהל התיירותי.

בכל אותה הליכה לאורך מדרחוב הקניות של האיסתיקלאל לא רכשתי דבר ולא אכלתי דבר מלבד תירס עסיסי במחיר מגוחך שקניתי מרוכל רחוב ועתה, כשהשעה התקרבה כבר לעשר בערב, הרגשתי שאני כבר עייף ורעב לארוחה של ממש. כנסתי למסעדה שמגישה אוכל מקומי והעליתי את מגש הארוחה שלי לקומה השלישית שממנה יכולתי להשקיף מלמעלה על מדרחוב האיסתיקלאל. הסתכלתי וצילמתי את ההמון, רובם תיירים, שם למטה. מלמעלה הם נראו לי כשיירה של נמלים הנעות ללא כל מודעות אישית. החלטתי שאני לא אצטרף לשיירת הנמלים. לא אשתף פעולה עם העדריות של תעשיית התיירות שבה כולם הולכים לאותן אטרקציות על פי אותם מדריכי טיולים אלקטרוניים יודעי כל על מנת לחוות אותו דבר.

האמת היא שלא היה לי קשה לקבל את ההחלטה הזו. כבר לפני למעלה מ- 30 שנה הייתי בטיול תיירותי באיסטנבול ובזמנו כבר התרשמתי עמוקות מעושר האתרים ההיסטוריים, הארמונות והשווקים שאיסטנבול משופעת בהם. והרי אתרים היסטוריים וגם שווקים לא משתנים הרבה, הם נעשים רק יותר ויותר צפופים.

את טיול השוטטות שלי באיסטנבול עשיתי ככל הניתן בשכונות אוטנטיות מקומיות שמעטים בהם התיירים, אם בכלל. הייתי צריך להסתדר שם בעצמי כשאני מנווט את דרכי באמצעות המפה שלי ונעזר מדי פעם במקומיים כאשר אני אני מאבד את דרכי. הטעויות שעשיתי בשוטטות הזו התגלו כהזדמנויות להיתקל במקומות ובמפגשים לא צפויים. גיליתי בעצמי את הקלות שבה אני פונה לזרים בשאלה או בבקשת עזרה וכמעט תמיד נענה בשמחה. גיליתי עד כמה גם הם שמחים כשפונים אליהם ונותנים להם להזדמנות לעזור. עד כמה כל זה מעשיר לא רק אותי אלא גם אותם.

זה קרה לי גם כשפניתי למקומי, שאחר כך התברר לי שהוא פלסטיני, שכששאל אותי מאיפה אני וכהשבתי מישראל, ירק על הרצפה והצהיר שהוא שונא יהודים ובעיקר ישראלים בגלל מה שאנחנו עושים לפלסטינאים. אך צורת הפנייה שלי אליו לעזרה העירה בו את זיק האנושיות שקיימת חבויה בכל אדם, כולל באויבים והוא התרצה וליווה אותי כברת דרך ארוכה למדי, למקום ששאלתי עליו תוך כדי שיחת גישושים והכרות מהוססת ומקוטעת שהופכת בהדרגה למפגש חדש בין מי שאמורים להיות אויבים. אני רוצה להניח שהחוויה שלו במפגש הבלתי צפוי הזה הצליחה לשנות קצת את עמדתו השלילית לגבינו.

והיו גם לא מעט מקרים בהם תיירים זרים שראו אותי בוחן את הדרך במפה, פנו אלי. זה קרה גם לגבי חבורה עליזה של צעירים דוברי אנגלית שראו אותי בוחן את הדרך במפה ובקשו ממני אותה לרגע. כמובן ששמחתי לתת להם אותה ולעזור להם להתמצא בה. התפתחה שיחה ידידותית. הם הגיעו מאוסטרליה הרחוקה למסע ארוך במזרח התיכון (טיסה שנמשכה כ- 25 שעות עם חניות ביניים שמחירה למעלה מ- 6000 דולר). המדינה הראשונה בה נחתו הייתה עיראק ובניגוד לכל הסטראוטיפים שלנו הישראלים, הם מצאו אותה מאוד בטוחה. הם בקרו בעיקר בהרים, שיבחו את הנוף ובעיקר את העיראקים שמצאו אותם מאוד נעימים ומסבירי פנים ואת המחירים הזולים של החיים בעיראק שבהשוואה להם טורקיה , שמבחינתנו היא מדינה מאוד זולה יחסית לישראל, היא מבחינתם לאחר עיראק, מדינה יקרה. ההזדמנות להיפגש עם נוער אוסטרלי ובעיקר בטורקיה הייתה מאוד לא צפויה ומרתקת. הזמנתי אותם לאחד מבתי הקפה ללגום תה ומתוקים טורקיים והם העשירו אותי באנקדוטות על החיים באוסטרליה וגם על החוויות שלהם בעיראק. ואני סיפרתי להם על התקפת הפרשים האוסטריים במלחמת העולם הראשונה שחצו את הירקון לא רחוק מביתי וקיפלו משם את כל המערך הטורקי שהתפרס מצפון לירקון. מפגש מרתק ומלמד של הבין – בין הדברים ובין האנשים, האזור המעשיר אך בדרך כלל מוזנח.

ובשוטטות שלי נתקלתי שם גם בישראלים. במעלה הדרך שביציאה מאחד השווקים שהישראליים אוהבים לעשות בהם קניות, ובאיסטנבול יש רבים כאלה, ראיתי אדם תשוש כבן 60 נושא שקיות של קניות ומתנשף כולו כשלצדו אשתו ושתי בנותיו, גם הן עם שקיות של קניות. ניגשתי אליו ופתחתי בשיחה בעברית "אתה כנראה ישראלי" וכשהוא שאל "איך אתה יודע?" הסברתי לו כי בשנים האחרונות חזר הנוהג הישראלי ללכת בקיץ עם מכנסים קצרים ושמתי לב לכך שהטורקים משום מה מקפידים גם בקיץ ללכת עם מכנסים ארוכים. הוא חייך בלאות, והודה שמרוב עייפות הוא לא שם לב לפרטים כאלה. הצעתי לו שאעזור לו בסחיבה של כמה מהשקיות. הוא שמח על כך. הלכנו יחדיו במעלה הרחוב ושוחחנו. הוא התפלא שאני מטייל לבד וגם לא קונה דבר. ניסיתי להסביר לו בכמה משפטים מה היא עת התבונה וכיצד היא שינתה אותי. הוא הודה לי וחתם את השיחה באמירה "אני מקנא בך, הלוואי והייתי כמוך, איזה בחירה חכמה."

הייתי יכול להוסיף עוד אנקדוטות על הפתעות, גילויים, פגישות ושיחות אך אני מעדיף לסיים כאן בהרהורים שהשיחה הזו העלו בי עד כמה חבל שמסר השוטטות של עת התבונה הפותחת דלתות סמויות ומאפשרת לאופציות חווייתיות חדשות לא לחלוף על פנינו מבלי שנחוש אותן, מעשירות אותנו ומכוונות אותנו מחדש, הוא עדיין נחלתם של כה מעטים.